סרן אייל-מבורך טויטו ז"ל

אייל הוא בנו של מוטי טויטו, מורה לחינוך גופני באורט מקיף א' באשקלון.

אייל נולד במושב בית גמליאל שבמועצה האזורית חבל יבנה. אח צעיר לנִתאי ואיתמר; אח בוגר ללוטם, יועֵד וזוהר. אייל גדל ברוח "תורה ועבודה" וינק את אהבת האדם, העם והמולדת. ילד מלא אור, אהבה ומילים טובות. את ראשית חינוכו קיבל במושב, ועלה לכיתה א' בבית הספר האזורי שבקבוצת יבנה. את כיתות ב'–ד' עשה באוקלנד שבמדינת קליפורניה, ארצות הברית, לשם יצאה המשפחה לשליחות. בתקופת שהותם שם נפטר סבו מבורך, שעל שמו קיבל אייל את שמו השני.

בתום השליחות, המשיך את לימודיו היסודיים בקבוצת יבנה, ובסיומם עבר לישיבה התיכונית השש-שנתית "אמית עמיחי" שברחובות, שם למד במגמת ערבית ותקשורת. הוא בלט בהישגיו הלימודיים ובכישוריו החברתיים; היה פעיל בשבט "מורשה" של תנועת הנוער "בני עקיבא", ולימים – מדריך נערץ ששימש לרבים מורה דרך. אהבתו לספורט תפסה חלק ניכר מזמנו ומהווייתו. הוא היה כדורסלן מוכשר ונחשב ל"מלך השלשות", שיחק בקבוצות הכדורסל "אליצור חבל יבנה", ו"אליצור יבנה", ואחר כך נמנה עם נבחרת בית הספר בכדורסל. אייל היה מנהיג בלב ובנפש, אדם שמעולם לא התפשר על האמת הפנימית שלו ועל צו מצפונו, ואת הכול עשה בחיוך, מתוך אהבה גדולה וחתירה מתמדת לעשיית הטוב. חבר אמת שידע לתת עצה חכמה והיה נכון להתייצב בכל עת כדי להגיש עזרה, גם על חשבון נוחיותו. בכיתה י"א, במסגרת פרויקט מעורבות חברתית, אייל החזיר לפעילות והוציא לפועל עם חבריו את "גמ"חליאל" – גמילות חסדים של הנוער בבית גמליאל של חלוקת מזון לנזקקים.

שנות התיכון היו שנים משמעותיות ביותר בעיצוב אישיותו ודרכו. הספרים שעל המדף בחדרו, שהיה בהם שילוב של ישן וחדש, קודש וחול, העידו על עושרו הרוחני, על פתיחותו למגוון עולמות תוכן, וביטאו את סקרנותו העצומה להיכרות עם האחר. הוא הרבה לקרוא בספרים של הרב זקס והספר שנכתב על בניה שראל שנפל בצוק איתן, 'שמים שאין להם סוף', היה ספר משמעותי עבורו. בכיתה י"ב התמיין לתוכנית של הסוכנות היהודית שבמסגרתה נוער יהודי יוצא לשליחות בתפוצות והתקבל לשנת שירות בבולטימור, מרילנד, ארצות הברית. אייל האמין בחיבורים בעלי רקע שונה לחלוטין משלו ובתקופת שהותו בבולטימור יצר קשרים חזקים עם הקהילה היהודית ויזם פרויקטים שקשורים לאהבת ישראל. הוא אומץ על ידי שתי משפחות שפתחו בפניו את הבית, ואייל, בתמורה, פתח בפניהן את הלב, יצר קשר קרוב ומיוחד עם ילדיהן ושימש להם אח גדול ומודל לחיקוי. את הזמן שנותר לו עד הגיוס החליט להקדיש ללימודים, והצטרף לישיבת ההסדר עתניאל ("בית ועד לתורה הר חברון"), הרבה לטייל בשבילי הארץ וחש חיבור עמוק לחברים ולתכנים.

הרב דובלין, מחנכו של אייל: "אייל רצה לנסוע לשנת שירות בבולטימור ודווקא אני לא הייתי בעד. אמרתי לו, 'לפני שאתה הולך, בוא תתמלא קצת, אבל אייל אמר: 'אני נאמן לאמת שלי ולמקום שנמצא בתוכי, אני חושב שזה מה שאני צריך לעשות' – וזה מה שעשה. שנת השירות בבולטימור נקטעה מוקדם מהמתוכנן עקב מגפת הקורונה שהשתוללה ברחבי העולם ואילצה אותו לשוב לארץ. בחזרתו, התנדב בחלוקת מזון ובקניית תרופות לקשישים. קיבלתי ממנו שיעור לחיים על הנכונות להיות אמיתי עם עצמך וללכת עם האמת שלך עד הסוף,ועם זאת – למצוא את הענווה מול אחרים."

לכל אורך שנות התבגרותו ראה עצמו אייל כאיש צבא וכיוון עצמו לפיקוד. הוא ויתר על גיבושי הסיירות המובחרות. הוא ראה בשירות בגדודים אידיאל, ושב והצהיר על רצונו להיות מפקד בצנחנים, במקום שבו יוכל להשפיע הכי הרבה ולהתקדם. עם גיוסו לגדוד 202 ("צפע") של חטיבת הצנחנים, זיהו מפקדיו את יכולותיו, התרשמו מתפקודו ומנחישותו, ושלחו אותו לקורס מ"כים (מפקדי כיתות). בהמשך, יצא לקצונה, הגם שכבר ראה באופק את הטיול של אחרי הצבא. שם בלט לטובה, מונה לתפקיד עוזר המ"פ והוטלו עליו אחריויות נוספות. חלומו, לחזור כמפקד-קצין לפלוגה שהתגייס אליה – התגשם והוא חזר לפלוגה ב', ל"קרנפים", כמפקד מחלקת החוד וקיבל תחת פיקודו צוות. מפקדיו וחייליו תיארו קצין אמיץ, נחוש, צנוע, איש חינוך שקודם דורש מעצמו ורק אז מחייליו; לוחם שמאמין בצדקת הדרך, נאמן לערכיו ולמסורת עליה גדל. בסופי שבוע, בשבתות שאייל יצא הביתה הוא הקפיד לערוך ביקורי בית אצל חייליו, חשוב היה לו להכיר את הבתים מהם מגיעו החיילים, לפגוש את המשפחות ואת החיילים בסביביתם הטבעית. הורי צוות טויטו והחיילים אהבו והעריכו מאוד את אייל ואת הקשר ההדוק שטווה עמם.

אירועי השבעה באוקטובר מצאו את אייל בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. שלושה ימים לאחר מכן ירד כל הגדוד לדרום, ואייל לקח חלק בטיהור יישובי העוטף ממחבלים, בבארי ובשדרות. בקרבות איבד את סגן רועי נהרי, שהוא היה מ"כ תחתיו ובהמשך הפך להיות חבר קרוב. בסיום פעולות הטיהור חזרו לבסיס האימונים כדי להתכונן לתמרון הקרקעי שתוכנן ברצועת עזה. לאחר כניסת הגדוד לעזה, במסגרת מתקפה אוגדתית של צה"ל, קיבלו אייל וחבריו משימה להגיע ליעד במערב חאן יונס תוך שהם מתלווים לכוח שריון מחטיבה 7. בדרך ליעד נפגע דחפור D-9 מטיל, והוחלט להיכנס למגננה. מפקד הפלוגה כינס את כל המפקדים, ובהם אייל, במבנה בו עמדו סמוך לחלון לתצפית ולתכנון ההמשך. טיל נגד טנקים שירו המחבלים חדר דרך החלון והרג את אייל ואת שני מפקדיו. עימו נפלו סגן מפקד הגדוד רב-סרן דוד נתי אלפסי ומפקד הפלוגה רב-סרן איליי לוי.