רס"ל אוריה באייר ז"ל

אוריה היה בן למשפחה נוצרית אוהבת ישראל. נכדם של יוחנן וקריסטל באייר יבדל”א, זוג נוצרים גרמנים שהגיעו לישראל בשנות השישים ופתחו במעלות בית אבות סיעודי לניצולי שואה, במטרה לכפר במעט על זוועות הנאצים. מאז, המשפחה מתפעלת את בית האבות במשך עשרות שנים ללא שום מטרות רווח ובהתנדבות מלאה. כל ילדי המשפחה, שחונכו על ברכי ערכים ציוניים התגייסו לתפקידי לוחמה, לקצונה ולקבע, ביניהם גם אוריה, שהאמין מאוד במה שעשה.

אוריה היה בחור שמסמל את כל מה שטוב באדם, נפש רגישה ורכה, מחובר לבני משפחתו, לטבע ולבעלי חיים. נער מאיר פנים ונעים הליכות שיודע להנות מהדברים הקטנים והפשוטים בחיים וכובש בקלות ובחיוך שרמנטי את לבבות כולם. אוריה לא אהב לימודים במיוחד והשנה הראשונה בתיכון לא הייתה קלה עבורו, אך גם כאשר היה קשה ומאתגר, הוא תמיד האיר פנים וכיבד את הצוות ואת חבריו לכיתה. לקראת סוף כיתה י' ניכר היה שאוריה הציב לעצמו מטרה ומאותו רגע דבק בה וגילה מחויבות, אחריות, התמדה ורצינות מעוררות התפעלות, והכל בצניעות, בפשטות, במתיקות ובחיוך. בסיום לימודיו בתיכון, אוריה היה בין המצטיינים של הכיתה וזכה להנות מהפירות המתוקים של העמל והמאמץ הרב שהשקיע.

שולי אליקן, מנהלת בית הספר: "אני בוהה בדף הריק שעומד לפניי ופשוט לא מבינה איך רושמים לכם דברי נחמה על אובדן כה גדול. אתם משפחה כה מיוחדת הקשורה בעבותות למדינת ישראל ובעיקר לעם הישראלי, ועכשיו גורלכם נכרך בעל כורחכם, גם בקשר דם חזק!!! זכיתי ללוות את אוריה בלימודיו בבית ספרנו מכתה ז' ועד לטקס י"ב. בטקס י"ב אנחנו תמיד מסיימים בברכה: "תשמרו על עצמכם". מה אומר? אוריה שמר עלינו, אבל אנחנו לא הצלחנו לשמור עליו. אוריה במהלך לימודיו בתיכון החל כניצן מיוחד, כפרח בין פרחים שהולך ומגביה, תרתי משמע. בי"א ובי"ב הניצנים שלו נפתחו בזה אחר זה, עלים ופרחים… עוד ועוד ועוד. "לכל איש יש שם" כתבה המשוררת זלדה. ואתם, נלי וגדעון, קראתם לו בשם: "אוריה". אור של אלוהים… השם הכול כך מיוחד הזה התמלא בקסם, ביופי ובחיוך. ברום קומתו. בעדינות ובנועם, אוריה זרח תמיד והפיץ אור סביבו. וצוות בית הספר כל כך העריך אותו ואת התקדמותו. פשוט זכינו שהיה חלק מאיתנו: תלמיד חביב על כולם, נעים הליכות וחבר אמיתי.

אוריה היקר,
דומה כי רק אתמול היית ביננו
נעלמת לך כך פתאום – והשארת
אצלנו חלל ריק ושחור
שיאפיר ויכהה עד בלי תום.
זוכרת אותך כילד.
זוכרת אותך כנער מתבגר.
רואה אותך חייל לתפארת.

הצחוק, החיוך המקסים ושימחת החיים שאפיינו אותך משאירים – אותנו המומים וכואבים לנוכח השיממון שגזרת עלינו. קשה לתאר את תחושת הריקנות. אך הדמעה הזולגת, כמעט מבלי משים, בכל פעם שאנו נזכרים מעידה כי חלק מאתנו, נשר ולא ישוב עוד. כואבת ומוקירה את זכרך והלוואי שלא היינו צריכים להקריב והיית כאן עמנו. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. משפחת באייר האהובה: היו חזקים ומאוחדים, כפי שאוריה בוודאי היה רוצה. אני פה תמיד בשבילכם לחזק, לתמוך ולחבק. זכות גדולה בשבילי להכיר אנשים כה רמי מעלה, אצילים ואנושיים כמוכם".

חוברת שהופקה ע"י מוריו של אוריה לזכרו. כתיבה: מורי ביה"ס, עיצוב: אושרת דהן.

אוריה חלם על שירות ביחידת דובדבן. חבריו מספרים על אדם חזק מאוד גופנית וגם מנטלית. אחד הלוחמים הכי קשוחים עם הלב הכי טוב בעולם שהיה אהוב על כולם. במהלך הלחימה בעזה נפגע הכוח בו לחם מפיצוץ מטען בחאן יונס. אוריה נפצע באורח קשה ופונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. הרופאים נלחמו על חייו בימים הבאים, אך לבסוף נאלצו לקבוע את מותו.