סמ"ר שלו דגן ז"ל

שלו אח תאום לעומר יבדל״א, סיים לימודיו במגמת פיסיקה וניהול השיווק בביה"ס. מנהיג מלידה, תלמיד טוב, נער חייכן ונעים הליכות. מקובל מאוד בין חבריו, חרוץ, כריזמטי וסוחף – המסמר בכל אירוע. שלו היה בעל חיוך כובש, אהב מוזיקה וכדורגל. הוא שיחק בקבוצת הכדורגל של צור שלום במשך הרבה שנים, אהד את מכבי חיפה, יצג את בית הספר בתחרויות, והיה אצן מצטיין. לשלו היה קסם אישי, תמיד הפיץ טוב, שמחה ואהבה. אי אפשר היה להתעלם מהיופי והחיוך הכובש התמידי ומעל לכל מהעיניים הטובות, הקורנות ומטוב הלב שאפיינו אותו כל כך. בדרכי נועם, הוא הגן על חלשים גם במחיר של ויתור עצמי, הלך בעוז ונחישות אחר האמת הפנימית שלו עליה מעולם לא ויתר, דאג לכולם, דחף קדימה וראה עצמו עזר לכל מי שצריך. שלו היה מחובר מאד למדינה, והיה מוכן להקריב את חייו למענה. שירת התקווה עוררה בו גאווה והתרגשות גדולה עד דמעות.

אורטל מזוס, מורה לספרות: "לימדתי את שליו דגן ספרות בכיתה יא. כשלמדנו אנטיגונה ביקשתי מהתלמידים ״לשחק״ את הדמויות ושליו ז״ל וגיא חריר שייבדל לחיים ארוכים הקריאו תוך כדי שירה וכל הכיתה מחאה להם כפיים והתלמידים צילמו אותם. לצערי לא מצאתי את הסרטון אבל לא אשכח את אותו שיעור."

שלו התגייס לגדוד 51 בגולני בעקבות אביו, ששירת בחטיבה גם הוא – ולא עזב אותה מאז. הוא שירת בתפקיד משק קשר בחפ״ק של רובאית ג׳ בגדוד 51 של חטיבת גולני. בבוקר המתקפה יצא לסיור חפ״ק שגרתי ברכב משוריין לאורך גדר הגבול עם עזה יחד עם הסמ״פ ושני חיילים נוספים. כשהחלו המטחים הכבדים לעוטף הם נסעו למרחב מוגן שנמצא בסמוך למוצב נירים. ב- 6:30 בבוקר בכניסה לקיבוץ נירים, ב 6:30 התקבלה הקריאה הראשונה מהתצפיתנית בקשר בה דיווחה על המתקפה. שלו יחד עם חבריו לצוות החפ״ק התמקמו בעמדה באזור המטעים, שם לחמו בחירוף נפש ובאומץ רב, הצליחו להדוף מחבלים רבים ולהציל נפשות רבות. שלו נהרג במהלך הקרבות.