סמל במיל' עדי אודיה ברוך ז"ל

עדי נולדה וגדלה בקריית־נטפים, יישוב קהילתי דתי בשומרון. מגיל צעיר אפיינו אותה חיוך ושמחה, לצד עקשנות ונחישות. היא אהבה את חבריה והייתה ה"דבק" בכל חבורה. משפחתה הייתה עבורה ערך עליון. עדי למדה באולפנת השומרון באלקנה במגמת קולנוע ועיצוב גרפי. היא סיימה את מגמת הקולנוע בהצטיינות. היא התבלטה כמוכשרת מאוד, יצירתית ורגישה במיוחד. נערה חברותית מאוד וערכית מאוד, עם יכולת לראות דברים בצורה ייחודית, שהייתה חדורת רצון לתרום. היא התנדבה בארגון 'משפחה אחת' לנפגעי פעולות איבה, במקביל להיותה מדריכה בתנועת בני עקיבא. כשהייתה בת 15, התאהבה עדי בצילום, ובהתמדה התמקצעה בתחביב שהפך לה למקצוע. היא פתחה סטודיו לצילום זוגות. את נבו ינאי, אף הוא תושב קריית־נטפים, הכירה מגיל הגן. לפני שש שנים וחצי הפכו לזוג רשמי. בכיסו של נבו המתינה קופסה מהודרת ובה טבעת יהלום, אותה לא הספיק להעניק לעדי.

רונית אטיאס, המחנכת של עדי: "זכיתי לחנך את עדי הי"ד במשך שלוש שנים באולפנת השומרון אורט אלקנה. עדי היתה תלמידה עם רגישות חברתית מיוחדת, לב טוב ומבין, וכשרון מיוחד בציור וצילום, והיא סיימה את מגמת תקשורת במצויינות יתירה. לעדי היו כוחות גדולים. היא גדלה והתפתחה, וחיפשה את האמת הייחודית שלה, מתוך כבוד והערכה לאולפנה, לצוות ולחברות. בכל מקום עדי הפיצה אור וטוב. יהי זכרה האהוב ברוך."

בבוקר ה-7.10 גויס אביה של עדי בצו 8. נבו, בן זוגה, גויס למחרת. עדי ששרתה בסדיר כסמב”צית בחטמ"ר יהודה, לא נקראה למילואים, אך לא ויתרה ובעקשנות האופיינית לה הצליחה להשיג את צו ה-8 שכל כך רצתה. בתאריך כ"ז תשרי 12.10 עדי עלתה על מדים ליומה הראשון במילואים מאז שחרורה מהצבא, ואביה הסיע אותה לטרמפ שחיכה לה ממודיעין לשדרות. בדרכם, אמרה עדי לאביה שהיא גאה ומודה להוריה על החינוך לאהבת העם והארץ שהנחילו לה, ועל הזכות לממש חינוך זה בזמן מלחמה על אף הדאגה. עם כניסתה לשדרות נשמעה אזעקת צבע אדום, עדי יצאה מהרכב עם הקצין שאסף אותה ובעודה שוכבת על האדמה פגע בראשה רסיס של רקטה והיא נהרגה.