סמל יוסף דסה ז"ל

יוסף שהיה הבן הבכור במשפחתו נולד באתיופיה. כשהיה בן שלוש נפטרה אימו, והוא ואביו נותרו לבדם. זמן לא רב לאחר מכן, בשנת 2008, עלו לארץ ובמרכז הקליטה שבקריית ים, החל להתוודע לשפה העברית, הסתגל לסביבה החדשה, וספג את ערכי אהבת העם והארץ. שנים אחדות לאחר עלייתם, נישא אביו לאמטבל והם הקימו בית חם ואוהב בקריית מוצקין, שם הכיר את חברו הטוב דניאל לוי ז"ל. את חברותם האמיצה והמשותפת החלו בגן הילדים. יחד הם למדו באותה הכיתה גם בתיכון, שיחקו כדורגל והתגייסו לצבא. בתיכון התבלט בכישוריו הספורטיביים, ובמיוחד בכדורגל, היה אהוב מאוד על כולם והשיב אהבה לכולם. נער בעל קסם אישי, נוכחות וחיוך מרגיע. יוסף היווה השראה ומקור ביטחון לבני משפחתו, אחיו, בני דודיו וחבריו. לקראת סוף לימודיו בתיכון העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לקריית ביאליק, אך יוסף בחר שלא להתנתק מחבריו ומהסביבה, והמשיך ללמוד בקריית מוצקין. את הקשר החם עם ביה"ס הקפיד לטפח – בכל פעם שהתאפשר, הגיע לבקר בתיכון, נפגש עם הצוות החינוכי שעטף אותו באהבה, התגאה במדי הצבא והם התגאו בו.

שרה פינטו מנהלת ביה"ס: "דניאל ויוסף היו חברים טובים מאז היסודי, ביחד כל הזמן. הם התגייסו יחד. היו במחלקה ביחד. כששמענו על דניאל אז המחנכת שלו אמרה לי 'יוסף איתו, צריך לראות מה קורה איתו'. היא ידעה שהם ביחד אבל היא עדיין לא ידעה שגם ליוסף קרה משהו. זה מצמרר ואנחנו לא יודעים איך לעכל את זה. אנחנו שבורים.

יפעת טויטי, מחנכת: "כיתה של 24 בוגרים ובוגרות ושניים מהם נהרגו יחד. יוסף ודניאל. תלמיד אחד ואחרי שעה לקבל בשורה על התלמיד השני כשאתה יודע שהם חברי נפש. הם גדלו יחד. תמיד ביחד. בטיולים, בלימודים וגם בצבא. בהתחלה שמענו את הבשורה הנוראית על דניאל, וממש כעבור שעה הושיבו אותנו ואמרו – גם יוסף הלך. דניאל ויוסף הספיקו לבקר על מדים בבית הספר. קיבלנו מדניאל חיבוק אחרון אחרי פסח, זמן קצר לפני שנכנס לרצועת עזה. הוא הגיע לבית הספר על מדים. הוא התקשר אליי ושאל אותי – איפה את? אמרתי לו – בבית הספר. הוא אמר – אני בא לתת לך חיבוק לפני שאני נכנס לעזה. הוא הגיע לבית הספר על מדים ונכנס לכיתה ונתן לי חיבוק. כולנו היינו מאוד גאים. הסתכלנו עליו בהתרגשות. בדיעבד אני מבינה שהוא הגיע להיפרד."

אינה בלנק נתן, רכזת בביה"ס: "דניאל היה ילד אהוב מאוד, שסיים אצלנו בשנה שעברה, ממש ילד. לא יכולתי לקבל את המכה הזו שנחתה עלינו, ורק חששתי ליוסף, כי ידענו שהם משרתים יחד, וחשבתי איך יתמודד עם האובדן של דניאל. הם היו כמו אחים קרובים, היו המשענת אחד של השני, הגב והביטחון. גם בתיכון, וגם בגיוס נלחמו להתגייס יחד, ואנחנו שמחנו כשזה הצליח להם, כי ידענו שהם יתמכו זה בזה. אבל אז מתקשרת אלי יפעת, המורה של שניהם, ומבקשת ממני לשבת. היא הודיעה לי: 'גם יוסף נהרג'. כמה זה נורא לקבל קודם בשורה על נפילה של תלמיד שלך ואז הודעה על תלמיד נוסף שנהרג. נפלו השמיים. אי אפשר לעכל את זה. איך קמים מפה? אני נכנסת לבית הספר ומסתכלת על הספסל שהם ישבו עליו יחד, עד לא מזמן. הם עוד ילדים, שרק התגייסו. הם היו כל כך טובים, מכבדים את התלמידים האחרים, את הצוות. הם היו הכוכבים של הכיתה. המגנט והדבק, ואנחנו היינו גאים בהם על הדרך שעשו."

מרים פיינרמן, מורה לאנגלית: "דניאל ויוסף תמיד היו ביחד. תלמידים הם מכבדים מאוד. תמיד שמחים".

חלומו של יוסף היה לשרת שירות קרבי בצה"ל יחד עם חברו הטוב, דניאל לוי ז"ל. עם החלום הזה הגיע עד לראש העיר, על מנת שיעזור לו להתקבל לחטיבת הנח"ל. ואכן השניים התגייסו יחד לנח"ל. יוסף התגלה כלוחם מקצועי ומצויין. חכם וחדור מטרה. בעל יכולות ואחריות. השניים סיימו יחד טירונות ונהרגו במהלך קרב בעזה מפיצוץ מטען בשכונת זייתון, חודש אחרי סיומה.