רס"ן דביר ציון רווח ז"ל

דביר היה תלמיד שובב, מלא חן, ולא היה תלמיד מצטיין כי הוא לא השקיע הרבה בלימודים. אבל כשהוא רצה משהו הוא היה עושה הכל כדי להשיג וכך גם בלימודים. כשהבין שאולי יעיפו אותו מבית הספר הוא החל ללמוד, הפך להיות תלמיד טוב וסיים עם בגרות מלאה וציונים טובים. הוא בחר ללמוד באורט גבעת רם – ורצה ללמוד חשמל בדיוק כמו סבו, יעקב סמוליניאנסקי, שהיה מקור השראה עבורו. סבו היה ניצול שואה ששירת ביחידה סודית ודביר היה מחובר אליו מאוד וראה בסיפורו האישי השראה. הוא הפך לקצין מצטיין שתמיד היה ראשון להסתער. בחור מרשים ומלא קסם אישי. אב ובעל למופת, אדם צנוע, שקט, שאינו מרבה בדיבורים ועושה הכל בצורה הכי מדויקת. אדם של מעשים. העוצמה שלו, הרגילה את הסביבה לסמוך עליו ולראות בו דמות נערצת ומודל להשראה. דביר היה פטריוט אמתי, מסור למדינה והיה מוכן לתת את כולו עבורה. הוא שאף למצוינות, תמיד מחובר לעצמו ולעשייה. תמיד שלם עם הבחירות שלו, ועם אמת ברורה וחזקה, אותה לא פחד להגיד.

רוני פירו, מחנך הכיתה כותב: "דביר החל את דרכו במכללת אורט כנער עם נפש סוערת ורצון עז למצוא את מקומו. הוא נאבק, חיפש, ובסופו של דבר הצליח להרגיש שלם עם דרכו. שנותיו בבית הספר לא היו קלות מבחינה לימודית, אך בפן החברתי הוא היה עמוד תווך – חבר, מוביל, ותמיד נוכח עבור סביבתו. בצבא, דביר מצא את מקומו האמיתי. הוא פרח, התקדם והפך לקצין מוערך ומפקד אהוב, לוחם ללא חת. בתחילת המלחמה, פגשתי בו באחד השטחים בדרום. דביר עצר לרגע את משימתו, הגיע עם חיוך גדול וחיבוק חזק – כזה שאי אפשר לשכוח. זה היה הסמל שלו, חיוך שהדביק את כולם סביבו, בכל מצב ובכל זמן."

דביר הקדיש את חייו לצבא ולביטחון המדינה. קצין למופת, שבחודש נפילתו, היה אמור לחגוג עשור בצבא. דביר היה מפקד פלוגה בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. במהלך המלחמה הוא נפצע, אך הוא סירב להפסיק להילחם וחזר הישר מביה"ח לחייליו. בקרב קשה שהתנהל בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, נהרגו הוא וסגנו סרן איתן שכנזי, סגן מפקד הפלוגה.