איליי גדל בין השדות הירוקים של אצבע הגליל בעיר קריית שמונה אותה אהב, ובה גם התחנך. איליי הוא בנה היחיד של עובדת עיריית קרית שמונה, סמדר לוגסי. הוא אהב את ארץ ישראל אהבה עמוקה. הוא הכיר כל מעין נסתר, כל מכתש ומצפה. נער חדור אהבה שורשית וחיבור למקום, שהקסים את כל סובביו בגישתו הייחודית לחיים. בתיכון הדריך איליי בקורס מש"צים והנחיל את אהבת הארץ לדורות של חניכים. במכינה הצבאית הכיר את עדי, בת זוגו ויחד המשיכו לטייל ולהכיר את הארץ דרך הרגליים. החלומות של איליי היו לסיים את שביל ישראל, להציע נישואין לבת זוגתו, להקים בית בישראל, ולהיות מורה להיסטוריה, מדריך דרך או מורה לשל"ח.

ראובן ויצמן, מורה בביה"ס: "את עילי הכרתי במלון גינוסר בכינרת. לשם, אמו ומשפחתי פוננו במהלך המלחמה. יום אחד עילי הגיע פצוע על כיסא גלגלים, לאחר שנפצע בתקרית בעזה. הוא היה לוחם והאהבה שלו למדינה הייתה מדהימה להפליא. בשנייה, התחברנו אליו , שמענו סיפורים מעזה על הפציעה שלו והגבורה שלו בלחימה. כמה ברק בעיניים וחיוך בפנים היה לו כשדיבר על הצבא, למרות הפציעה הקשה. הוא רצה להשתקם מהר בכדי לחזור להילחם בעזה. בכל שיחה שהייתה לי איתו אמר לי, אם אני לא אלך מי יעשה את זה? החיילים שלי בפנים אני חייב לחזור אליהם. זכיתי להכיר את איליי קצין שהוא מלח הארץ, קצין שחרף את נפשו ונלחם בגופו בשביל המדינה."

כשהיה צריך להתגייס איליי לא היה מוכן לשמוע על שירות בעורף. בהיותו בן יחיד היה זקוק לחתימתה של אמו סמדר לשירות צבאי, הוא התעקש וסמדר חתמה, למרות ההתלבטות. איליי התגייס לשריון, סיים קורס קצינים בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידת מלא"ר של השריון. עם פרוץ המלחמה ב-7.10 ירדו איליי וצוותו לעזה שם נלחמו. איליי נפצע בעזה בתחילת הלחימה ויצא לשיקום של חודשיים בבית. במהלך השיקום האיץ ברופאיו לאשר לו לשוב מהר ככל האפשר לחייליו. הוא חזר לצוות ולהמשך לחימה בעזה. ב-3.7 נפצע איליי אנושות בשכונת שג׳עייה מירי טיל נ"ט על הטנק שלו. זמן קצר לאחר מכן נפטר בבית החולים.