מאה או עשרים – תלמיד אורט פלך בנים בשיר מרגש לזכרו של המנהל האהוב שנפל בעזה

איתן דרי, תלמיד י”א באורט פלך בנים בירושלים כתב והלחין שיר מרגש לזכרו של יוסי הרשקוביץ', מנהל ביה"ס שנפל בעזה: “יוסי היה מאופיין בעין הטובה שלו, בנתינה שלו כלפיי תלמידיו, ובעשיית הטוב. לרוב מחמיאים לאדם, בגלל הנסיבות ועל מנת לזכור את הטוב ממנו, אצל יוסי זו פשוט הייתה האמת. הוא היה גיבור בחייו, ונפל כגיבור במותו. היה מנצל את כישרונו בניגון בכינור, ובזמנו הפנוי היה הולך לשמח חולים ולנגן להם. כשהוא היה מסתכל אלייך, היה את המבט של האבא שרוצה בטובת בנו, זה יוסי. ששואף להצלחה ומוביל אותנו אליה וגם כאשר נכשלנו, ראה שם את הטוב והרים אותנו מעלה. מידת העין הטובה שלו, זו גם הצוואה שלו, שנמשיך לראות את הטוב, ונזכה לבשורות טובות יותר, בימים קשים כמו אלו.”

מאה או עשרים/ איתן דרי

בית א:
אדם נולד, יוצא להתחיל ת׳מסע
אורז את החפצים, תארים, הרגשה.
יוצא אל העולם, סופה של רגשות,
רק שיישאר שלם, שלא יהיו לו דאגות.
לאט לאט הוא גדל, מתחיל להתאקלם
בסביבה של פחד, שאת הנפש לא הולם.
הוא אמר שהוא חולם, על ילדים ומשפחה,
ובעתיד הוא יגשים, יקיים את ההבטחה.
יצא אל בית הספר, אסף גם חברים.
כולם היו סביבו, רצו להיות בעניינים
הוא היה המצטיין, נפתחו לו אפיקים,
תמיד אמרו שהוא יצליח,
שיהיה עד מאה או עשרים.

פזמון:
וכשביקשתי ממך באלפי רגעים לחזור
אתה לא היית,
לא חזרת חזרה.
ובאלפי רגעים שעברו,
אתה לא היית
לפחות לא שם.

בית ב:
כשהוא התחיל להיות קרוב לסיים את הלימודים,
הלחצים על הצבא, פתאום הפכו יותר קשוחים,
בתור תלמיד מצטיין הוא חייב להיות קרבי
כי אם הוא יהיה פחות, אז אחי זה לא הכי.
אחרי מסע של שיכנועים של כמה חברים
הוא החליט להיות לוחם, לעזור בימים קשים.
תמיד הבטיח שהוא חוזר הבייתה בשלום
אבל זה היה עניין של זמן עד שיבוא היום.
בתקופה של פיגועים, הוא נלחם במחבלים,
במחסומים 24, בלילות ובימים.
וכמעט ללא שינה, לא מתחלפים החיילים
בינתיים עמד לו שם עם נשק, ושמר על אזרחים.
אבל בבוקר יום בהיר, איש לקח חוק לידיים
במגירה של המטבח הוא לא הוציא קיסם שיניים
הוא לקח את הסכין, והחדיר אותו עמוק
לקח לו את הלב, הילד לא הפסיק לצעוק.

פזמון:
וכשביקשתי ממך באלפי רגעים לחזור
אתה לא היית,
לא חזרת חזרה.
ובאלפי רגעים שעברו,
אתה לא היית
לפחות לא שם.

בית ג:
עברו כמה חודשים, כבר אף ילד לא זוכר
את הגיבור התורן, שקרבי הוא רק בוחר
אם היו חוזרים אחורה, שנה אולי פחות
לא היו משכנעים, צבא זה רק החוויות.
ועכשיו בבית, אף ילד לא מנגן
עם השקט שצועק, לא שומעים את השכן.
כי הילד לא יזכה להגשים את החלום,
הילד הפך לסמל שנשכח באותו היום.